לשיר המנחם הבא

סוף דצמבר, הגשם שוב בוכה על עוד שם ועוד שם מאז הבוקר של אוקטובר אני פחות נושם אחרי החדשות, יאמרו מילים יפות על עוד חלל ואז יגיע שיר שינחם אבל כלום לא מנחם, איך שקצת קשה ישר מרגיש אשם וזה דפוק שכדי להתעודד אני אומר לעצמי: "סתכל על חן, איבד חבר ילדות, אז מה אתה מתלונן?" קולות מבחוץ שואלים: "נו? מנצל את התקופה?" קולות מבפנים עונים: למה העבודה הקשה? עוד אלבום, עוד הופעה? הרי מחר גם אני יכול להיות רק תמונה בכתבה ואמא שלי בוכה, חברים יספרו איזה דפוק הוא היה...  וההם באולפנים יהנהנו עם הראש ויסמנו לשיר המנחם הבא אז יאללה לשיר המנחם הבא...   ולפעמים כשקצת עצוב אני שומר את זה בפנים כולם אומרים תכתוב תכתוב על זה שירים אבל אני, לא מדבר אני לא כותב, רק קצת בורח לב שבור במנוסה למצוא מילים לילה במיטה, אופנוע חוצה את הרחוב רואה הבזק, הדופק עולה, אני קופא במקום דלתות נטרקות, כוסות זזות, צעדים בפרוזדור  "רק אל תצרח כשהדלת תיפתח" היא תכף תחזור פתאום בוקר ושוב אני ברמזור עם גולה בגרון שלא מתכננת לעזוב יש למי להתקשר, אבל מה זה יעזור? והם אומרים תכתוב שירים זו הזדמנות שלא תחזור נשברתי אלף פעמים ולא סיפרתי סיפרתי אלף סיפורים ולא ספרתי את כל ההדחקות, כל ההכחשות היו לילות שחורים, את החרדות שלי תמיד הרדמתי אין בי רצון לשחק את החזק לא רוצה להיות המחזק רוצה להיות מחוזק לא רוצה לכתוב עכשיו , אל תאמרו "אתה חייב" ותכלס? אין לי כח לשחק את המשחק    כי לפעמים כשקצת עצוב אני שומר את זה בפנים כולם אומרים תכתוב תכתוב על זה שירים אבל אני, לא מדבר אני לא כותב רק קצת בורח לב שבור במנוסה למצוא מילים   דקה מגבול לבנון – החצר עומדת לבדה השיחים התייבשו והיא ריקה מאדם בראש שלי, אני עדיין שם בין עשבים עקורים, לבד על האדמה בלי קהל, בלי כפיים, בלי במה אין מי שירים, אין אוזניים בסביבה אבל יום יבוא ונחזור לנגן שם אהבה אז בינתיים? לשיר המנחם הבא   ולפעמים כשקצת עצוב אני שומר את זה בפנים כולם אומרים תכתוב, תכתוב על זה שירים אבל אני, לא מדבר אני לא כותב, רק קצת בורח לב שבור במנוסה למצוא מילים