עילי בוטנר והילדים החדשים

זוכר את הים זוכר את הקור זוכר את הלילה ההוא השחור  זוכר אותי רץ לבית הריק את אמא נרדמת את אבא שותק את כל הכיתה עומדים ערומים מקלחות של בנים עם בנות של בנות עם בנים ולא הייתי בוכה לא הייתי מרגיש יחף ונשרף מהחום של הכביש הדשא הזה שדקר ברגליים חולצה עם כתמים אבק בעיניים רגליים שחורות נכנס למיטה מחזיק את הפחד מחבק תאשמה   זוכר שהיינו נוסעים למשביר – שני ילדים בחיפה סיגריה באגד בתא שירותים - לוקחים לריאות יחד  זוכר את הרוח חזק בפנים  את הבושם של אבא עושה לי נעים ואיך היינו עוברים מבית לבית - מדלת לדלת  מחדר שינה לחדר שינה מיטה מתקפלת  זוכר תלילות הבדידות והפחד והיה לנו טוב כי היינו ביחד    היינו ילדים של אף אחד אף פעם לא באמצע רק בצד מתחת לשמיכה כל כך לבד של אף אחד   כל השריטות  כל המכות את כל הפצעים את כל השתיקות זוכר אותך רץ אליי מרחוק שובר מקופלת שיהיה לי מתוק רציתי לברוח רציתי לצעוק ולא היה לי לאן לא היה לי למי לחכות   והבכי הזה שהחזקנו בפנים כל הלילות וכל הימים להיות כמו כולם  כולם מסתכלים ואין מפסידים יש רק מנצחים שני ילדים מעט חלומות המון שאלות אבל אין לי תשובות   אין לי תשובות   כשאמרו שצריך שנגיע מהר – לבית חולים רמבם ולא יודעים להגיד כמה זמן עוד נשאר – לנו יחד זוכר את הלב שקפא את היד הרפה את הכל מתפרק לנו מול העיניים ואיך היינו עוברים מבית לבית - מדלת לדלת  מחדר שינה לחדר שינה מיטה מתקפלת  זוכר תלילות הבדידות והפחד והיה לנו טוב כי היינו ביחד    היינו ילדים של אף אחד....   ואז שנפרדנו בלילה אחד – בחרת ללכת שני ילדים אבודים בעולם – וקרקע נשמטת וצריך כבר לחזור נהיה מאוחר  כל מה שהתחיל כל מה שנגמר ואת כל הלילות שדיברנו שעות – עליי ועליך הבטחת לשמור עליי מרחוק הבטחתי לשמור עלייך הגוף שזכר שהיה לנו קר את הטעם המר  את הלב שנשבר